הרון חאג` נ' חסן חאג' ואח'

פסק דין

בתביעה זו עומדת על הפרק תאונת דרכים המוכחשת על ידי הנתבעים.

רקע

1.ביום 18.9.1987 התובע נפגע בסמוך לביתו, (להלן: "התאונה"). ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים סורוקה בבאר שבע. התובע יליד 6.9.1984. בעת התאונה היה בן 3. במסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה, תוארה התאונה כתאונת נפילה מגובה 1.5-3 מטר מחלון על בליטה ברצפת בטון (תיאור האירוע מעט שונה מתעודה רפואית לתעודה רפואית). בתמצית, טוען התובע כי סבו, הנתבע 1, שיקר במוסרו נתונים למוסדות הרפואיים והתאונה התרחשה באופן שונה, על ידי פגיעת טרקטור בו נהג סבו. הנתבעת טענה כי מדובר בטענה חדשה שלא נועדה אלא להיטיב את נזקי התובע על חשבון חברת הביטוח. הדיון פוצל והתקיים בשאלת חבות חברת הביטוח.

תמצית טענות התובע

2.טוען התובע כי בהיותו בן 3, זכור לו כי שיחק בחצר ביתו כאשר סבו אשר נהג על טרקטור אדום התקרב. הסב היה בנסיעה אחורנית ומבלי ששם לב, פגע בתובע והפיל אותו. מאז טוען התובע הוא סובל מפגיעת ראש קשה, בעיות עיניים, א.א.ג, לסת תחתונה ופגיעות נוספות. לטענת התובע, סבו חשש כי התאונה "תסבך" אותו ולפיכך ביקש מאמו וכן דודו לשקר עבורו בנוגע לנסיבות התאונה. טוען התובע כי אין לדחות תביעתו רק בשל שקרי סבו. טוען התובע כי לא הגיש התביעה לפני פטירת סבו שכן לא רצה לפגוע בו. עוד טוען התובע כי התביעה נתמכת ע"י עד לתאונה ועד שהיה שותף למהלך הדברים שניסה להכתיב הסב. לפיכך ביקש כי בית המשפט יורה על אחריותה של הנתבעת.

תמצית טענות הנתבעת

3.טוענת הנתבעת כי כל סיפור התאונה מוזר. מדובר בתאונה קשה כטענת התובע. יחד עם זאת, במהלך מחצית השעה בו בוצע הפינוי, ממקום התאונה לבית החולים, הסב התעסק בתיאום עדויות. נטען כי השיהוי בהגשת התביעה, סמוך לגבול ההתיישנות אינו מאפשר בחינת טענות התובע ובמיוחד לאחר שהנהג נפטר. נטען כי התובע לא הביא עדים רלבנטיים לתאונה, דבר שיש לזקוף לחובתו. נטען כי העדים שהובאו הינם קרובי משפחה. עוד נטען כי לא סביר כי אם התאונה לא הייתה כמתואר במסמכים הרפואיים, התובע לא העלה הדברים אלא עד הגשת התביעה ואף לא שוחח על כך עם העדים אשר אחד מהם הינו עורך דין. עוד טענה הנתבעת כי לא ברור מדוע פוליסת הטרקטור המעורב אינה על שם הנהג הנתבע וכי לא הוגש רישיון נהיגה תקף ליום האירוע של הנהג. לפיכך התבקש בית המשפט להורות על דחיית התביעה.

הראיות

4.מטעם התובע העיד הוא בעצמו. כן העיד בן דודו של התובע, מר חאג' עמאר תאופיק, עורך דין במקצועו, שהיה בן 11 בעת התאונה ולטענתו ראה את התרחשותה וכן דודו של התובע, מוחמד חאג' עמאר שהיה בן 18 בעת האירוע. כן הוצגו מסמכים שהינם אישור כי לנהג (הסב) היה רשיון נהיגה בשנת 2006. הוצגה תעודת ביטוח חובה אשר שם המוטב בה הינו ארייט עאמר חסן (אדם שאינו הנהג). כן הוצג מסמך ממשרד הרישוי ולפיו אין כל נתונים לגבי מסמכים רלבנטיים שכן חלפו למעלה מ – 7 שנים.

דיון

אקדים את המאוחר, מצאתי כי יש להורות על דחיית התביעה.

5.התשתית העובדתית הבסיסית אשר על תובע להוכיחה בכל תביעה בשל תאונה הינה הוכחה כי הרכב הפוגע היה מבוטח בחברת הביטוח הנתבעת. בענייננו, הוצגה תעודת ביטוח חובה על שם אדם שאינו הנהג ולא ברור מה הקשר בין בעל הפוליסה לנהג. לא זו אף זו, לא הוכח מה מספר הרישוי של הטרקטור שנטען כי פגע בתובע. בנוסף, לא הוצג רישיון נהיגה תקף ליום התאונה של הנהג הפוגע. יש טעם רב בטענתו של ב"כ הנתבעת ולפיה זוהי התשתית הבסיסית שעל התובע לעמוד בה. לפיכך דין התביעה להידחות ולו בשל העדר הוכחת תשתית הבסיס.

6.גם לגוף הדברים יש קושי בתביעה. התאונה על פניה ובהתאם למסמכים הרפואיים התרחשה באופן שונה מהנטען על ידי התובע. מדובר בתאונה ביתית של נפילת ילד בן 3 מגובה על בליטה בבטון. חזקה כי תיאור ההתרחשות במסמכים הרשמיים, החל מרגע קבלת התובע בחדר מיון, כחצי שעה לאחר התאונה וכן מאז מתארת את המציאות כפי שהיא. טענת הדוד ולפיה באותה מחצית שעה קריטית בה הסב הבהיל את התובע לבית החולים, החל לתאם את גרסתו עם בנו הינה מוזרה. לדברים יש להוסיף את העובדה ולפיה התביעה הוגשה 21 שנה לאחר האירוע כשהסברו של התובע לכך הינו כי לא רצה לפגוע בסבו, טענה שאינה מניחה את הדעת. עסקינן בתובע שהינו בוגר תואר ראשון ברוקחות. הטענה ולפיה לא היה לא זמן בתקופת לימודיו בין השנים 2002-2007 לעסוק בתאונה אף היא אינה מניחה את הדעת ומעמידה חזקה ולפיה נוח היה לתובע להמתין עם התביעה עד גבול ההתיישנות ולאחר שהעד המרכזי הלך לעולמו להגישה.

טוען התובע כי במגזר אליו הוא משתייך, היה פחד מפני השלטונות ולפיכך גבר פחד זה על פני תיאור אמיתי של התרחשות הדברים בזמן אמיתי. קשה לקבל טענה זו. גם תאונה ביתית יש לה משמעויות של רשלנות ובכל אופן לא ברור מדוע מאז הגשת התביעה, התובע לא ציין בכל פנייה שהיא, לדוגמא למוסדות רפואיים כי מדובר בתאונת דרכים.

7.עדותו של התובע הטוען כי זכר היטב את שאירע בגיל 3 אינה סבירה ובמיוחד לא כאשר התובע טען כי איבד את הכרתו והובהל לבית חולים. עדות נוספת הינה של בן דודו תאופיק שהיה בן 11 ולטענתו ראה את ההתרחשות. מאז ההתרחשות ועד היום חלפו 24 שנה. טען עד זה כי התאונה חרוטה לו היטב בזיכרון. טוען עד זה כי סבו היה נוהג להחנות את הטרקטור בסמוך לבית מתחת שני עצי תות גדולים. לענין זה, העדים האחרים שהינם בני משפחה, כלומר התובע ודוד שהגיע למקום התאונה, לא ציינו פריט תכסית משמעותי זה כאשר התבקשו לשרטט את אזור מתחם מגורי המשפחה. חלפו 24 שנים שבתחילתם, במועד התאונה, העד היה בן 11. מי יודע אילו אירועים נוספים התערבבו תוך כדי ובמהלך השנים. מי יודע אילו פרטים ניתן לזכור בגיל 11 מתוך ראיה ישרה ואילו פרטים "נשתלים" באופן לא מודע במהלך השנים. מדובר בעד שהעיד כי נפגש עם התובע על בסיס יום יומי במשך שנים עד שכל אחד פנה לדרכו ואז נפגשו לעיתים רחוקות יותר. עד זה למד משפטים ומבוגר ב – 8 שנים מהתובע. לא נחה דעתי לגבי התשובה לשאלה הכיצד לא שוחחו על נושא התביעה, התובע לטענתו נפצע קשה וסבר כי יש לו זכות לקבל פיצויים, כיצד לא שוחחו על אירוע כה משמעותי שלדברי העד "נחרת בזיכרונו"? איני סבור שניתן להסתמך על עדות של עד אשר היה בן 11 בזמן האירוע, קרוב משפחה, כעדות שמטה את הכף לטובת קבלת התביעה.

8.העד המרכזי מטעם התובע היה דודו מוחמד. הדוד הינו בנו של הנהג ואחי אביו של התובע. מדובר בעד שלא ראה את התאונה אלא לדבריו הגיע מיד לאחריה. לדבריו היה במרחק של 700 מטר, ראה המולה ורץ מייד. בהמשך עדותו, המרחקים מתקצרים והמרחק הופך להיות 300-400 מטר ממקום התאונה. העד טוען שאביו (הסב, שנהג ברכב) ביקש ממנו להגיד שהתובע נפל מגובה וכך ביקש גם מכלתו (אמו של התובע). העד מתאר את ההיסטריה בה היה שרוי התובע והקולות שהוא הוציא מהכאבים. קודם לכן מסר שהתובע לא היה בהכרה. בבית החולים העד בהתחלה מסר שעמד רחוק מדלפק הקבלה ולאחר מכן מסר שהיה ליד. על מנת להסביר את הסתירה מסר כי שמע את אביו מרחוק שאומר לפקידת המיון כי הוא נפל מגובה. עד זה עשה רושם של עד המעוניין בכול דרך לסייע לתובע. לא השתכנעתי כי האירוע אכן "נחרת" בזיכרונו. כך ובנוסף, הצהיר העד (בסע' 4 לתצהירו), כי הגיע למקום וראה את התובע שרוע על פני הרצפה שפניו מדממות ומסביבו עמדו כל בני המשפחה. בבית המשפט העיד כי בסמוך לאחר שהגיע למקום, בוצע הפינוי לבית החולים. סביר כי היה שלב נוסף של טיפול ראשוני בתובע שנעשה על ידי מי מהנוכחים בין רגע התאונה, לרגע בו הגיע הדוד למקום (ממרחק של 400 מטר) וסמוך לאחר מכן יצא עם הסב לפינוי התובע. הדבר מחזק את המסקנה ולפיה לאחר 24 שנה, קשה לסמוך על זיכרון העד שלא הותיר רושם מיוחד לגבי מידת הזיכרון שלו לאחר עבור כל כך הרבה שנים.

9.כפי שציינתי, התובע המתין כמעט עד תום תקופת ההתיישנות, כ – 6 שנים לאחר בגירותו עד שהחליט להגיש את התביעה. השיהוי גרם לכך שלא ניתן לחקור נגדית את העד המרכזי, הנהג הנטען באירוע. הדוד שהינו העד הבגיר היחיד בעת האירוע שהעיד, התייחס לאנשים רבים שנכחו במקום אולם התובע לא השכיל להביא עדים נוספים ובמיוחד התובע לא השכיל להביא לעדות את אביו וכן את אמו.

הלכה פסוקה היא כי הימנעות מהבאת ראיה מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה, בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, הייתה פועלת לחובת הנמנע (ראו: קדמי, על הראיות, מהדורת תשס"ד – 2003, חלק שלישי, עמ' 1648. ראו גם: ע"א 795/99, אנטוני פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107).

בענייננו, אין מדובר בכלל פורמאלי אלא בקושי מהותי. חלפו 24 שנה מאז האירוע. התביעה הוגשה לאחר מותו של הנהג שנטען כי הוא הגורם לאירוע. בפני בית המשפט מסמכים שנערכו בסמוך לתאונה המצביעים על התרחשות שונה מהנתבע. אפשרות הנתבעים להתמודדות הינה באמצעות חקירה נגדית בה ניתן להגיע לחקר האמת באמצעות העדים הרלבנטיים, אשר חלקם לא הובאו לבית המשפט, דבר המהווה קושי בכל תיק ובפרט כאשר על התובע נטל גדול שכן צריך הוא להתמודד עם מסמכים שנערכו בסמוך לאירוע ואשר לכאורה מתארים את ההתרחשות כפי שהייתה.